בלוג

הלכתי בפעם הראשונה בחיי לשוק
הפשפשים בתל אביב. השוק הוא מגרש של ריבועים מסומנים.
הרוכלים מגיעים מוקדם בבוקר, שוכרים ריבוע בחמישים ₪ מסדרן
המוצב במקום, וממקמים עליו את מרכולתם.
עשר בבוקר. באחד ה'ריבועים' ארז אחד הרוכלים את מרכולתו
והכריז ספק לחלל האוויר וספק לכיווני: הספיק לי להיום.
– כבר? שאלתי אותו.
– כן, עשיתי את היומית שלי, הגיע זמן הים. מכרתי ג'ק
ב 200- ₪, ארון ועוד כמה דברים, זהו, מספיק.
– מי קונה ג'ק? התעניינתי.
– אני, ענה קול עמוק מאחורי.
שני צעדים מאחורי עמד אֶלי נושא שק כבד. כשהוא הניח אותו
על הקרקע כדי לדבר איתי נשמע צליל מתכתי. אלי סיפר לי באושר
שהוא קנה את הג'ק ב'זיל הזול'.
– אין לך ג'ק?
– יש לי.
– אז למה קנית עוד אחד?
– זה בשביל מכונית הבי. אם. וי. דגם לא-יודע-מה-הוא-אמר
שאני רוצה לקנות.
– עוד לא קנית?
– לא. מתכנן.
– והבי. אם. וי. מגיע בלי ג'ק?
– בטח עם, מה קרה לך? אמר בגאווה.
– נו, אז למה אתה צריך את הג'ק הזה?
– הוא יותר טוב.
הסתכלתי לו בתוך הבי. אם. וי. של העיניים, ואז הוא אמר: אני
מכור לקניות. כל הבית שלי מלא. אני חייב לברוח מפה, אסור לי
להיות כאן, 400 ₪ הוצאתי כאן היום.
לפני שהלך הוא הראה לי בגאווה את שעון היד שקנה, גם הוא
ב 200- ₪. בחנות זה עולה 3,000 ₪, אמר לי בחיוך כשנפרדנו.
מחר הוא יגיע שוב, אמר לי יוסוף המוכר בידענות של סוחר.
אם מישהו יאמר לי שאם ירכזו את כל סוגי האנשים המכורים
בצד אחד של כדור הארץ, הוא עלול ליטות על צידו, לא אתווכח
איתו בלהט.
הנתונים ל 2009- , עשור מהיום, מצביעים על נתון כואב ומצער:
יש בעולם 50 מליון מכורים שפנו לעזרה! אלו הם המכורים שפנו
לעזרה, ואני משאיר לכם לשער כמה מכורים ישנם שלא פנו
לעזרה.