אגרוף בפנים

אגרוף בפנים

האיש שישב בקליניקה שלי עשה רושם נחמד מאד,
אינטליגנטי וגדוש ברצון עז להיגמל מההתמכרות שממנה
סבל כל כך. הסבל ניכר על פניו, הוא באמת רצה לגמור את
הסיפור הזה. שוחחנו כשעה, ולפני שיצא מהחדר ביקשתי
ממנו להסתובב אלי. זרועי כבר היתה מונפת גבוה, באגרוף
קמוץ, ובלי שהתכונן לכך חבטתי בעוצמה היישר בפרצופו.
הוא היה המום לחלוטין.
ריפיתי את שריריי, הושטתי את ידי לפרידה, אותה יד
שהלמה בו, כאילו לא קרה כלום. הוא הביט בי כאינו
מאמין. אי אפשר היה להתעלם מברק הכאב הנורא שחלף
באישוניו: האיש שנפגשתי איתו אינו שפוי, בפניו פתחתי
את ליבי…
אני נותרתי בשלי: בשבוע הבא, באותו יום, באותה שעה…

טרייטל, השתגעת? נהם לעברי, אתה מטורף!
הוא שפשף את פניו הכואבים והתרחק בצעדים זריזים,
חושש מהבאות.

אתה המשוגע, קראתי אחריו בנחת.
כנראה שהוא עוד שמר לי אשראי משעת השיחה שלנו,
ולכן הוא נתן לי הזדמנות אחרונה ושאל: טרייטל, למה
אתה אומר את זה?

ידידי היקר, אחרי אגרוף אחד שנתתי לך אתה לא מוכן
לחזור לראות אותי, ואפילו הגדרת אותי כמשוגע וכמטורף,
אבל את ההתמכרות שלך אתה מבקר בכל יום, אף על פי
שהיא מנחיתה עליך מכות מחץ, הורסת את חייך, מקיפה
אותך בסבל, מונעת ממך כל סוג של אושר אמיתי, מרחיקה
ממך את החברים, משניאה אותך על בני המשפחה, אתה
סולד מעצמך, ועדיין אתה ממשיך להתמכר. מי כאן
המשוגע?
הוא שתק. אחר כך בכה. אחר כך שאל: אתה באמת חושב
שאני משוגע?
חיבקתי אותו. אל תחשוב כך. כולנו יכולים להיות משוגעים
וכולנו יכולים להיות נורמלים. הכל עניין של הגדרה.

אבוא בשבוע הבא, אמר והושיט את ידו לפרידה.

אתה המשוגע הכי נורמלי שאני מכיר, קראתי אחריו
בחיבה.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן