מעבדות לחירות

ר' יצחק נקרא לו, גיבור אמיתי של סיפור אמיתי, בשם בדוי כמובן (ב'הגומל', הכלל הראשון הוא דיסקרטיות מוחלטת). ר' יצחק התחתן בשנת תשס"ז, לפני כעשר שנים. הוא נחשב בחור טוב, ממשפחה טובה, עלם חמודות של ממש. הוא הקים בית על אדני התורה,  ובמשך חמש שנים – הכל הלך הכי חלק ויפה בעולם. נולדו לו שני ילדים, חמודים ומתוקים, להם הקדיש ר' יצחק את כל עולמו. כדי לפרנסם, יצא לשוק העבודה, שם פגש את העולם הגדול שבכף היד, את האינטרנט. עולם שלם, קסום כביכול, מלא במידע, בסרטונים,
בתמונות, באלמנטים נוצצים… האינטרנט קיבל את ר' יצחק בחיבוק גדול ומאתגר. הציע לו להשתתף בפורומים שונים, להביע את דעתו המלומדת, וללמוד דעות שלא הכיר. האברך המוכשר נהנה מהעולם החדש, ובלי לשים לב – החל להתמכר אליו… כעת נקפוץ ארבע שנים קדימה, לשנת תשע"ו. ר' יצחק עדיין נראה כאברך לכל דבר, אבל רק נראה. חוץ מזה – הכל השתנה. הוא בא כל יום לעבודה באיחור של בין שעה לשעתיים, ורק ממתין לשעה ארבע. אז המשרד יתרוקן מיושביו, והאינטרנט יהיה רק שלו… לרעייתו הוא מוכר 'לוקשים', לא כשרים לפסח ולא כשרים בכלל. פעם סיפר שיש לו חברותא קבועה מיד אחרי העבודה, פעם אמר שנסע לבקר את הוריו. השקרים לא מחזיקים מעמד, הבלופים עולים וצצים, שלום הבית מרוסק לרסיסים, ור' יצחק אפילו לא שם לב…מאבא 24 שעות ביממה, הפך לאבא 24 שעות בשבוע, רק בשבתות. בשאר הימים הוא לא רואה את ילדיו, ברוב הימים – שב הביתה אחרי שהם ישנים, ומתעורר כשהם כבר במוסדות החינוך. רעייתו רואה אותו שוקע, היא לא מבינה איך זה קרה, והוא לא מתנדב לספר.. .

'הכל דיסקרטי, הכי בעולם, כן? אני לא יכול שיהיו לי בושות מול השווער שלי!' – זו היתה בקשתו היחידה, כשאזר אומץ והתקשר ל'הגומל'. הוא היה מוכן לבוא בכל שעה, בכל מחיר, ובכל מקום, כטובע הנאחז בקש בניסיון אחרון להציל את חייו. הוא נכנס לחדר, התיישב על הכסא, והתחיל לספר. פתח בתיאור עובדתי יבש, ועד מהרה נפתחו שתי עיניו, הדמעות החלו זולגות: 'אני לא מאמין מה קרה, לא יודע איך, ובעיקר – לא יודע איך לצאת מהזבל הזה' – צעק, והנחית מכה הגונה על מסך המחשב שמולו. הוא סיפר על הימים והשעות האבודים, על הפרנסה המידלדלת, על תלוש המשכורת שאיבד יותר ממחצית. סיפר שאיבד את האשה, איבד את הילדים, איבד את החיים. 'הייתי אדם שפורח מול דף גמרא, והיום אני לא יכול להסתכל על ארון הספרים. אני נכנס לבית הכנסת, ומול עיניי עולות הדמויות ההן, המרצדות מהמסך, תוקעות בי מבט מאשים ובוגדני וצועקות לי שקרן!, כלך לך מבית המדרש!' הוא עצר את שטף דיבורו לרגע ולגם מכוס מים. הוא סיפר על התוצאות ההרסניות, על המעשים האיומים החוזרים על עצמם, על אלפי הפעמים שהבטיח לעצמו שלעולם לא עוד וזהו, ועל הפעם הבאה שהגיעה אחרי שעה קלה, בהבטחה שזו הפעם האחרונה. 'התחלתי להסתגר בתוך עצמי, אין לי חברה. אני מרגיש שכולם יודעים עלי הכל, אפילו שאני בטוח שאיש אינו יודע. איבדתי את הביטחון העצמי השופע שהיה לי, איבדתי את הרצון באתגרים, בהצלחות, בהישגים. רק מחזור קסמים הרסני כזה: אינטרנט, אינטרנט, אינטרנט, שריפת שעות וימים, ומעשים שוברי לב – שוב ושוב…' נעצור כאן. המשך דבריו של ר' יצחק, לא ראוי לעלות על הכתב, בטח לא בגיליון שמגיע לבתי כנסת, ובוודאי שלא כאשר ר' יצחק כבר יצא מהסרט הזה – תרתי משמע.

פגשנו אותו אתמול, רגע לפני שהגיליון הזה יורד לדפוס. הוא חצי שנה ב'הגומל', ומסכם 180 ימים נקיים מלחיצה על הכפתורים הנוראים ההם, 180 יום זכים וטהורים. הבית שלו נקי כבר לפסח, בעבודה מאומצת ומשותפת, הוא, האשה והילדים, בחיוך רחב.
'יצאנו לחופשה, כל המשפחה, שלושה ימים בצפון', סיפר בעיניים נוצצות. 'זה היה הפרס, נכון?' הנהנתי בראשי והוא התפוצץ מצחוק. 'שוטה!' צעק, 'זה הפרס? 3 ימי חופשה? אני אומר לך 180 ימי חופשה, מ-א-ה ו-ש-מ-ו-נ-י-ם ימים שאני לא עבד, יצאתי לחופשה,
יצאתי לחרות!' חייכתי, שמחתי, התרגשתי, והעליתי את סיפורו על הכתב, אחד מני רבים שאפשר לומר עליהם ברוח ימים
אלו: ובאו כולם – כל הסובלים מהתמכרויות למיניהן, בברית יחד – לעשות שינוי ב'הגומל', נעשה ונשמע – כי זה לא דורש יותר, אמרו כאחד – תודה! לא האמנו שנוכל לצאת מזה, בסייעתא דשמיא!

המקרים המגיעים ל'הגומל', מסמרי שיער – אם השיער קיים, כי יש גם סיפורים על התמכרות לתלישת שיער. התמכרות למזון משמין, התמכרות לסיגריות ברמות חולניות, התמכרות להימורים, התמכרות לאינטרנט, לתכנים אסורים, למעשים איומים, התמכרויות מכל הסוגים. 'הגומל' – זו שיטה מיוחדת, שכדי להכירה עוד קצת, כדאי לדפדף בגיליון זה. היא מזמינה כל אחד מאיתנו שחש התמכרות
שמעיקה על חייו, לבוא ולטפל בעצמו. להיות אדם בוגר ואחראי, שמסוגל לקבל החלטות נבונות ושקולות, גם כשזה נוגע לו בעצמו.
לא חייבים לחכות עד שההתמכרות הופכת לאיומה כל כך, עד שהיא משבשת את כל החיים, מפרקת את ה'שלום בית', הורסת את הפרנסה או מובילה אל מאחורי הסורגים. ההיפך הוא הרצוי: רגע לפני, ברגע שעוד ניתן להציל, כדאי לבוא ולשמוע מה יש לנו להציע,
כדאי לשמוע איך אפשר לצאת מזה. בתקופת מתן תורה, זה הזמן להכיר את המומחים שנתנו חיים חדשים בסייעתא דשמיא לעשרות מכורים, ועוד מאות בעיצומו של הטיפול המבורך הזה. אלו וגם אלו, מרימים כוס של בהודאה נרגשת, ומודים על החיים החדשים שזכו להם! חג שמח, חג של קבלת התורה, חג של קבלת עול תורה והתנתקות מכל עול אחר, חג של שמחת חיים! 'הגומל לחייבים טובות שגמלמני כל טוב'

סגירת תפריט
דילוג לתוכן