ל'הגומל' הגיע בנימין מלונדון בניסיון אחרון. חבר ששמע מחבר ששמע מחבר, קנה לו את הכרטיס ושלח אותו ל'הגומל'. 'אם זה לא יציל אותך – אין יותר מה לעשות איתך!' – אמר לו, והוא הגיע. אחרי 3 דקות שיחה, הוא פרץ בבכי, סיפר על עשר שנות הזוועה שהוא עובר, בתוך הצינוק האפל שבין העכבר למסך. 'עשיתי התבודדויות ארוכות, בכיתי לבורא עולם, שתהיה הפסקת חשמל בכל אנגליה לשבועיים, אני לא מסוגל יותר, לא מסוגל!' אבל החשמל המשיך לזרום בלונדון, ובנימין המשיך לשקוע באותו כלא צר וחשוך. המסך המרצד שבה את לבו כמלתעות קסם, לא נתן לו לברוח. הגיעו הדברים לידי כך, שרעייתו אמרה לו לסגור חדר קטן בבית, בו ישב כל היום עם המחשב ולא מעניין אותה ממנו. כמו הדיוט, הוא שמח על כך, הרגיש עכשיו חופשי ומאושר להמשיך לשקוע בהתמכרות!
ואז הגיע רגע של דמעות, והוא נדר מאה ליש"ט לצדקה על כל כישלון. אלא שמהר מאוד לא היה לו מהיכן לשלם את סכומי העתק הללו, וכך הוא המשיך להתמכר למסך הנורא, לחטוא בגרועות שבתאוות, וגם להפר את נדרו כמה פעמים מדי יום ביומו. הוא שקע בתוך עצמו, הפך לאיש מרוסק.החברים לא ידעו מה עובר עליו, לא הבינו מה קרה לבנימין החייכן שדועך מול עיניהם. לא עניין אותו כלום, לא הקהילה, לא החברים, לא האשה, לא המשפחה, לא בית הכנסת, לא השיעור בדף היומי – שהוא היה ממקימיו וגם שימש כממלא מקום למגיד השיעור, עד להתמכרות שהרסה את חייו. כך הוא הגיע ל'הגומל'. שבר כלי מרוסק, בודד בעולמו, אדם שאפילו רעייתו וקרוביו איבדו את שאריות האמון בו. 'אם פה אני לא נגמל' – אמר בסוף השיחה הראשונה, 'ללונדון אני לא חוזר. אין לי בשביל מה, הגעתי לסוף החיים!…' היום הוא בלונדון, חופשי ומאושר, אבא שמח לילדים שמחים, בעל שרעייתו גאה בו. כחלק מהתהליך, החל להתמכר לעשיה תורנית, ומאז שב למולדתו – הוא עוסק במרץ בהקמת שיעורים נוספים וסיוע למוסדות תורה, והוא לומד עכשיו קורס להפוך למרצה. 'הייתי נותן לכם את הטלפון שלי לפרסם' – הוא אומר בשיחה מעבר לים, 'אלא שאני עדיין לא מעז, וגם לא רוצה
להלחיץ נגמלים אחרים. אבל שיידע כל מכור' – הוא אומר בביטחון רב – 'שאם אני הצלחתי, גם הוא יכול. רק שירים טלפון ל'הגומל',רק זה!'רק זה, רק טלפון ל'הגומל'!
