ישר מפח האשפה למשרדי הגומל

ישר מפח האשפה למשרדי הגומל

אינני יכול לשכוח את האיש שהופיע בחדרי בלי תור, אחרי
שהתחנן לדניאל, מתאם הפגישות המסור שלי, שאקבל
אותו באופן מיידי. נדף ממנו ריח נורא של זבל, פח אשפה.
הוא לבש חליפה יפה ומכנסים מגוהצות, הוא נראה מסודר
לגמרי, אבל אי אפשר היה להתעלם מהצחנה. כתמים של
מיץ זבל ושיירים של טינופת הסגירו אותו: הוא היה בתוך
פח זבל.
היה לי קשה לקבל את המציאות הזו, ושאלתי אותו
בעדינות: מהיכן הגעת אלי? ולאיזה גמילה באת? והוא השיב לי גלויות: הייתי
בתוך צפרדע של אשפה.
בדמעות הוא סיפר שכאשר תוקף אותו רצון להסתכל
בתמונות, הוא עושה הכל כדי לבוא על סיפוקו, כולל
חיטוט בפחים. הפעם הזו הוא נשבר. הוא הציץ בצפרדע
גדולה וראה בתחתיתה עיתון שמשך את תשומת ליבו.
הוא זינק לתוך הצפרדע, ובעודו נובר באשפה סינוורה את
פניו אלומת פנס משטרתי. דייר שראה את הברנש המזנק
לתוך פח האשפה הזעיק את המשטרה לעצור את השב"ח
המסתתר מתחת לביתו וזומם לבצע פיגוע.
הוא הצליח לשכנע את השוטר שאשתו זרקה אותו מהבית
והוא חיפש מקום שינה, ומשם הגיע ישירות להגומל

מה קרה למסכן הזה? מי מוכן להיכנס לפח אשפה מסריח? אף
אחד בעולם!
זהו השלב שבו אנו שואלים את עצמנו: מדוע מכורים ממשיכים
אף על פי שהם סובלים?
ובכן, איך נוכל לברר נושא זה מבלי שנדע מהי הנאה ומהו סבל?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן